באחת השנים בא לפני יהודי שהיה חולה מאד.
כאשר יהודי זה התייעץ עם הרופאים על אופני הטיפול במחלתו, הם קבעו כי עליו לעבור ניתוח לצורך רפואתו. אולם אותו יהודי פחד מאד מהניתוח, והחליט לבוא אלי לבקש ברכה.
בעומדו לפני לא סיפר לי היהודי דבר על מחלתו, וכן לא אמר דבר על הניתוח שעליו לעבור, אלא רק ביקש ברכה בזכות אבותי הצדיקים.
כיון שהבחנתי על פניו שהוא עצוב, אמרתי לו: "יהי רצון שתהיה לך רפואה שלימה ובריאות טובה".
היהודי התפלא מאד מהיכן אני יודע שהוא זקוק לברכת רפואה, הרי לא אמר לי דבר בענין. ולפיכך שאל אותי: "מדוע כבוד הרב מברך אותי ברפואה שלימה? האם אני נראה לרב כחולה?"
השבתי ליהודי שהוא אינו נראה חולה, אולם אם הקב"ה הכניס לפי דווקא ברכה זו, כנראה שהוא זקוק לה.
כאשר היהודי שמע את דברי, הוא חשב לעצמו: 'אם רבי דוד ברך אותי בבריאות איתנה – כנראה עלי לעבור את הניתוח'. וכך עשה.
בחסדי שמים אותו יהודי זכה לרפואה שלימה ולבריאות איתנה, למרות שהרופאים לא האמינו שהוא יזכה להירפא לגמרי ממחלתו. ואין זאת אלא בזכות שקיבל על עצמו לשמוע לדעת תורה, ועל אף חששותיו הגדולים מהניתוח הוא עשה כפי שהבין שרב בישראל הורה לו לעשות.
